אם לחיים אוחיון היה עמוד ויקיפדיה, הוא בטוח היה מלא בפרטים מרתקים. לא היה עוד יזם עם הספק או מנעד עסקים שכזה בישראל.

הוא הקים חברת ביוטכנולוגיה עתידנית שמתמחה בגנטיקה, ובנה מלונות מרהיבים, והשיק מבשלת בירה ברמה עולמית, וייסד מושבים, ואפילו הפך קבוצה כושלת לאלופת המדינה בכדורסל. אבל מה שבאמת מיוחד זה שכל היוזמות הללו לא נועדו סתם להרוויח כסף, אלא היו מהולות באידאולוגיה עמוקה ובלתי-מתפשרת של רצון להפריח את הצפון. אם לנגב היה את בן גוריון, אני מקווה שלא יהיה זה מופרך לומר שלגליל היה את חיים אוחיון.

אבל אם אתם לא גרים בגליל, או אינכם עכברי כדורסל, כנראה שלא שמעתם על חיים אוחיון. לא שמעתם עליו מאותה הסיבה שהוא דאג שלא ייכתב עליו ערך ויקיפדי: הוא לא עשה מעצמו עניין, ולעולם לא רצה להיות הסיפור. בכל פעם שביקשתי לכתוב עליו, הוא ניסה לגרום לי לוותר. יש לך מספיק עם מי לדבר, אמר, תן לי לעשות במקום לקשקש.

וחרף כל הדברים שעשה כל הזמן, הוא לא הפסיק לחלום חלומות. למשל, הייתה לו תוכנית, חזון, בשם "ארץ הגליל והגולן" – הוא חשב שיהיה נכון לבדל את הגליל מיתר חלקי המדינה, כפי שטוסקנה מבודלת מאיטליה; וכדי להפוך את הגליל לטוסקנה כחול-לבן הוא תכנן לקחת את נמל התעופה במחניים ולהפוך אותו לנמל תעופה בין-לאומי, לפתוח חנות דיוטי-פרי בכניסה לאגמון החולה, להנפיק כרטיס אשראי לרכישות בצפון בלבד, להקים אוניברסיטה חדשה בגליל ולהביא אליה את הרכבת.

לפני כמה שנים הצטרפתי אליו לסיור בצפון. נפגשנו באיזו נקודת ציון, בין ראש פינה לקרית שמונה, ליד כביש 90, שהייתה בעצם נקודת שום-כלום, איזה אזור ענקי מלא בוץ וקרשים ובטון שהחלו להתעצב למעין מבנים עובריים. כשסוף סוף הגעתי, חיים יצא אליי עם חיוך ענקי: "ברוך הבא למלון הבוטיק החדש של הגליל".

אחרי שתיאר את החדרים, הספא וחדרי הישיבות שייעד ל"קונגרסים" ("יבואו הרבה חברות וארגונים, מהארץ ומכל העולם, לעשות כאן השתלמויות, כנסים. איזה תל אביב? רק פה אפשר יהיה גם לעבוד בכיף וגם ליהנות מהטבע ומהאטרקציות"), הוא הצביע על איזו פיסת דשא מסולעת, שהייתה במרחק כמה מאות מטרים. "שם יוקם 'שוק צפון' האמיתי, על טהרת התוצרת החקלאית של חקלאי האזור", הוא התלהב, "ולידו יהיה כדור פורח ענקי, שמי שיעלה עליו יראה את הנוף הכי יפה בעולם". חשבתי לעצמי, גם אני קצת, כמוהו, פנטזיה מהלכת.

חיים אוחיון חלם בעסקים וגם חלם בפילנתרופיה. הכרנו באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים, כמה שנים אחרי שרכש את הפועל גליל עליון שעמדה בפני פשיטת רגל. הוא היה זה שהפך את עודד קטש למאמן כשבקושי מלאו לו 30; הוא זה שנשבע לבסס את הסגל שלו על ישראלים צעירים ורעבים, בניגוד לזרם הזרים והמתאזרחים שהציף את יתר הענף, והשקיע הון במחלקת הנוער; הוא הוביל את המרד ההיסטורי שהוביל לביטול שיטת ההכרעה של סדרות, והתקין תחתיה פיינל פור. שמעון מזרחי איים עליו שייקח את מכבי ויפרוש מהליגה, אבל אוחיון לא מצמץ.

"יש לי חלום", הסביר אז המרטין לותר קינג של הכדורסל הישראלי, "לא שאזכה באליפות, אלא חלום שאוכל לחלום על זכייה בתואר. נכון, באף ליגה בעולם האליפות לא מוכרעת בפיינל פור אלא בסדרה, אבל באף ליגה בעולם אין קבוצה אחת שהתקציב שלה גדול פי כמה מהתקציב של יתר קבוצות הליגה גם יחד. אני רוצה, הוא אמר, לפחות להיות מסוגל לדמיין את הארץ המובטחת. הרי מה אנחנו, אנשי הספורט, מוכרים בסופו של דבר לאוהדים ולמפרסמים? חלום. סיכוי. ב-39 השנים שבין 1969 ל-2008 מכבי זכתה ב-38 אליפויות, והכדורסל הישראלי חוץ ממכבי הפסיק לעניין והגיע לשפל. אנחנו צריכים להחזיר את היכולת לחלום". בדיעבד, הפיינל פור באמת הכניס סם חיים לכדורסל הישראלי והציל אותו מקריסה טוטאלית. ב-2010 אוחיון הגשים עוד חלום, כשגליל/גלבוע שלו ושל קטש לקחה אליפות אחרי ניצחון בגמר על מכבי של פיני גרשון.

ובעשור שחלף מאז, חיים המשיך ליצור ולבנות את הגליל ולפנטז ולחלום – לא רק בספורט, בהכל. אני כבר הספקתי לעזוב את עיתונות הספורט, אבל למרות שהתרחקתי מהכדורסל, המשכתי להרגיש קרוב, מכולם, דווקא אליו; אפילו שהתכתבנו ודיברנו לעיתים רחוקות, הרגשתי שלחיים אפשר לפנות תמיד, כמעט בכל עניין, ושהוא יסייע בחפץ לב. זה לא היה משהו הגיוני, רק עניין תחושה. אבל כך היה.

בשנים הללו בחרתי להתרחק קצת מעולם הכדורסל, אבל דווקא את משחקי ההכרעה של העונה החולפת יצא לי לראות. בקיץ שעבר, אחרי 15 שנים שבהן ראתה הליגה לא פחות מחמש אלופות שאינן מכבי (אחת מהן, הפועל ירושלים, זכתה באליפות פעמיים) והרבה אנשי עסקים חדשים שזרמו לענף, פועל יוצא של האפשרות לחלום על זכייה – ראש המתנגדים אוחיון הסכים לוותר על הפיינל פור ולהחזיר תחתיו את הסדרות. אבל בסיום העונה הזו חיים כמעט צחק אחרון, כי לפני שלושה שבועות הקבוצה הקטנה שלו עשתה את הבלתי-ייאמן, העפילה לגמר נגד מכבי, ניצחה אותה במשחק השני וכפתה משחק שלישי ומכריע, עד שקרסה בדקות הסיום, רגע לפני שחזור הסנסציה מ-2010 (בחזקת שלוש). דרך הטלוויזיה חיפשתי את חיים במקום הקבוע שלו ליד ספסל הקבוצה, ולא מצאתי. זה היה נראה לי תמוה, אבל לא שאלתי אותו כלום.

שלשום בלילה ראיתי שמשפחת אוחיון פונה לציבור ומבקשת תרומה של טסיות דם עבור חיים. אז הבנתי. אבל עוד לפני שהספקתי לנסוע לבדיקה בבית החולים, הודיעו שחיים נפטר.

קצת מוזר שהמוות של חיים כל כך מזעזע אותי. לא היינו חברים קרובים. לא היינו בקשר הדוק. הפרידו בינינו שנים רבות. אבל עובדה היא שאני יושב באמצע היום וכותב עליו, כמעט חמש שנים אחרי שכתבתי טקסט בן יותר מכמה שורות בפעם האחרונה, על כל נושא שהוא, והעובדה היא שנשבר לי הלב.

את הריחוק האישי שלי מכדורסל בפרט ומעולם הספורט בכלל, שהיווה חלק גדול מהזהות שלי וגם מקור פרנסתי העיקרי משך לא מעט שנים, הפר בשנים האחרונות רק "הריקוד האחרון" – הסדרה המעולה של נטפליקס על העונה האחרונה של שושלת הבולס של מייקל ג'ורדן. בשבועות האחרונים, אולי בהשראת הצפייה בסדרה של מכבי נגד הגליל, צפיתי בה בפעם השלישית. וכשהגעתי שוב לפרק בו כל העולם רוצה "להיות כמו מייק", אני זוכר שחשבתי לעצמי שאם כבר, הייתי רוצה להיות כמו חיים. הכי חולם אבל הכי מגשים, הכי מבריק אבל הכי צנוע, הכי גדול מהחיים אבל עדיין הכי בנאדם. אחד כזה שלמרות כל הדברים הענקיים שעשה, אף פעם לא לקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

ללוויה לא הספקתי להגיע, אבל לשבעה אלך. בדרך מתל אביב למושב כנף, מושב יפהפה בגליל שהיה אחד ממקימיו ובו גם נקבר, אעבור שוב בכביש 90, ואחלוף על פני הגליליון – אתר הבנייה הטרי בו פגשתי את חיים בזמנו, לא לפני הרבה מדי שנים, שכמובן הפך מחזון למציאות וכבר נחשב לאחד ממלונות הבוטיק המרהיבים בארץ ולפייבוריט מארגני הקונגרסים, כמו שחיים תכנן. ואם יהיה ניתן, אעצור כמה מאות מטרים משם, בדיוק בנקודה שעליה חיים הצביע, ואעלה לכבודו על הכדור הפורח, שמרחף בדיוק כמו שהבטיח, ואצפה בנוף שאהב, הנוף הכי יפה בעולם.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.