סיפורה של לילי מינץ - ילדה עלומה שנספתה בשואה

רגינה מינץ  הועברה במצב נפשי גרוע ביותר למחנה פליטים בשבדיה, ומשם- לבית חולים לחולי נפש. הדבר היחיד שיכול היה לעורר אותה ולו קצת- היה מוזיקה. בבית החולים היה פסנתר, עליו רגינה ניגנה ושרה. במשך תקופה מסוימת היא אף נשלחה למשפחה שוודית פעמיים בשבוע, לנגן בפסנתר ולשיר להם.

רגינה נותרה בשבדיה כל חייה, ללא משפחה ועם מעט מאוד חברים- הוריה של פאולה, האישה שכתבה לי, היו ביניהם.
רופא שטיפל ברגינה, קישר אותה עם הוריה של פאולה מתוך תקווה כי הקשר ייטיב עמה- ואכן כך היה. רגינה קיבלה עבודה באותו מפעל בו עבדה אמה של פאולה, וכך התהדק הקשר ביניהן. אך רגינה לא הצליחה להתמיד בעבודה, עקב מצבה הנפשי.

גם כשהפסיקה לעבוד במפעל, הוריה של פאולה שמרו על קשר אדוק עם רגינה וביקרו אותה לעיתים תכופות בבית החולים הפסיכיאטרי- לעיתים יחד עם פאולה, שהייתה אז ילדה קטנה.  פעמים רבות הם טיילו איתה בפארק או בעיר.

פאולה זוכרת את רגינה כאישה עצובה מאוד. היא מספרת שהתקשתה לתקשר עם רגינה, כיוון שהתעקשה לדבר בפולנית- על אף שכבר למדה את השפה השוודית. עם זאת, היא הייתה אישה יפה, עם נוכחות מרשימה שסובבה את כל המבטים אליה. תמיד התאפרה, חבשה כובע אופנתי על שיערה הבהיר, לבשה חליפה מהודרת ונעלה נעלי עקב.

עם השנים, הוריה של פאולה התקשו להתמיד בביקורים, כיוון שרגינה נעשתה יותר ויותר מדוכאת. בשלב מסוים הם כבר לא ידעו יותר מה לומר לה, היא נהגה רק לבהות בחלל במבט ריק, או למלמל לעצמה. היא נהגה לדבר תכופות על כמה מפורסמת היא הייתה ושצריך לטפל בה כמו שמטפלים באמנית. הם ידעו שהיו לרגינה בעל ובת, אך מעבר לזה לא ידעו דבר, כיוון שהיא בשום אופן לא דיברה על מה שעבר עליה במלחמה. הוריה של פאולה ניסו לברר מה קרה לקרובי משפחתה, אך לא מצאו שום מידע נוסף.
עברו שנים, בית החולים נסגר ורגינה קיבלה דירה משלה. בשלב זה, הקשר עם הוריה של פאולה כבר ניתק.

רגינה מינץ  הלכה לעולמה באוגוסט 1980.

רק כחודש לאחר מותה היא נקברה, בבית עלמין נוצרי, ללא הלוויה, ללא מצבה וכנראה ללא איש שהתאבל עליה.
פאולה ומשפחתה גילו על דבר מותה רק זמן רב לאחר מכן.

מתיעודים אלו ומשיחותיי עם פאולה אני יכולה לראות בדמיוני את רגינה בצורה ברורה, אפילו ברורה יותר משאני רואה את בתה, לילי.

אישה שעברו עליה חיים קשים מאוד, לעיתים קרובות בלתי נסבלים. אישה אשר סבלה רבות ממחלתה ואיבדה את כל משפחתה. אישה אשר מעולם לא שיתפה איש בחוויותיה מהמלחמה.

עם כל זאת ואולי בזכות- אישה יפיפייה מרשימה, עקשנית, שיודעת מה היא רוצה. מוזיקאית מוכשרת עד יומה האחרון, אשר רגעי החסד היחידים בחייה הושגו בזכות המוזיקה וחבריה המסורים, אשר גילו אכפתיות אמיתית כלפיה.