"אין כמעט אדם בישראל שלא מבין היום שמושגים כמו מרכז ופריפריה הם לא רלבנטיים בימי מלחמה. איומי הטילים מכסים גיאוגרפית את כל שטח המדינה ואפילו אילת נמצאת ברשימת בנק המטרות החות'י. גם רעידות אדמה התרחשו לא מכבר באזורינו ואמורות להוות תזכורת רועמת לאסון שעומד לפתחנו.

אני מקווה שלצד המחיר הכבד של המלחמה, תגבר המודעות לשני האיומים האלה. הן ברמה הפרטית – כך שאזרחים יעדיפו במובהק מבנים חזקים עם פתרונות מיגון מודרניים, והן ברמה הלאומית ע"י השקעת כספים מוגברת לעידוד התחדשות עירונית בפריפריה הנדל"נית-כלכלית בה המוטיבציה הפרטית-יזמית עדיין קטנה. כמו שהמדינה פעלה בצדק להסרת חסמים בתוספות מיגון, כך נדרש, באותה מידת בהילות, לשחרר חסמים לחיזוק מבנים ולהתחדשות עירונית.

דרושה כאן יצירתיות. הייתי מציעף למשל, לבחון לעומק פתרונות אשר טרם יושמו. לדוגמה, העברת זכויות הבנייה מהמרכז לפריפריה אף על פי שזהו מרחב תכנוני שונה. למשל, קביעה שחברות קבלניות שיקבלו זכויות בנייה משמעותיות במרכז הכלכלי, תהינה מחויבות לחזק גם מבנים ויחידות דיור בפריפריה ע"פ מפתח שייקבע מראש. כך גם אפשר לחייב את הקבלנים והיזמים שמבצעים התחדשות עירונית במרכז להפקיד סכומים מסוימים בקרן לאומית לחיזוק בפריפריה. זכויות בנייה הן בסופו של היום רווח כלכלי. אולי הגיעה העת שמוסדות התכנון לא יגבילו אותן למרחב התכנוני שבו הן ניתנו.

כלים נוספים שהמדינה יכולה להשתמש בהם הם רגולציה ומיסוי, אשר בשימוש חכם ומושכל עשויים לזרז את תהליכי ההתחדשות בפריפריה ולצמצם את עלויות הבנייה באזורים מועדפים".