בית המשפט ציין תחילה, כי הניכוי אם כן הוא יציר-פסיקה, אשר מקורה בזכות המיטיב המשלם את הגמלה לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי (להלן: זכות חזרה). בהינתן זכות חזרה, היעדר ניכוי עשוי לגרור חיוב של המזיק בכפל-פיצוי – העומד בניגוד לעקרונות יסוד בדיני נזיקין.

אולם, כאשר אין למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק, אין חשש מפני חיוב-יתר כאמור של המזיק, ואזי נשמט הבסיס תחת ההצדקה לניכוי.

בית המשפט העליון פסק, כי בעניין שנבחן על ידו אין מחלוקת כי למדינה אין זכות חזרה כלפי המבטחת בגין תשלום קצבת השאירים למבקשת. לפיכך, בהעדר עיגון בחוק הגמלאות לניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים, בית המשפט הסיק כי אין מקום לנכותה. מסקנה זו קיבלה חיזוק נוכח הוראות סעיף 64(ד) לחוק הגמלאות שממנו עולה כי אין לנכות את קצבת השאירים.

על כן נקבע, כי בהעדר הוראת חוק ספציפית המורה על ניכוי הטבות שקיבל הניזוק מהפיצוי שנפסק לחובת המזיק, הבסיס לניכוי כאמור הוא זכות החזרה של המיטיב כלפי המזיק, והעיקרון שלפיו אין לחייב את המזיק בתשלום פיצוי העולה על הנזק שגרם. ממילא, בנסיבות שבהן אין למיטיב זכות חזרה כאמור, נשמט הבסיס העיקרי לניכוי, בבחינת "אין שיפוי – אין ניכוי".

עוד צוין, כי קיימת תכלית נוספת לניכוי, המתמקדת בניזוק, והיא מניעת פיצוי העולה על הנזק שנגרם לו ו"התעשרותו", כביכול, באופן שאינו מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו. בהתאם לעקרון זה, הפיצוי שנפסק לניזוק אמור להעמידו, בקירוב ובמידת האפשר במונחים כספיים, במצב שבו היה נתון אלמלא מעשה העוולה, ולא מעבר לכך. מכוח עיקרון זה, יש לכאורה להורות על ניכוי כל הטבה שמקבל הניזוק מסכום הפיצויים שנפסק לטובתו – אף במנותק מהשאלה אם עומדת למיטיב זכות חזרה כלפי המזיק.

ואולם, בית המשפט פסק כי אי-ניכוי קצבת השאירים מסכום הפיצויים, אינו עומד בסתירה לעקרון השבת המצב לקדמותו. ראשית, צוין כי הטענה שלפיה אי-ניכוי קצבת השאירים מזכה את השאירים והעיזבון בכפל-פיצוי, בניגוד לעקרון השבת המצב לקדמותו, מתעלמת מההבחנה העקרונית בין הישויות המשפטיות הנפרדות: התלויים – אשר זכאים לקצבת השאירים; לעומת היורשים הבאים בנעליו של הניזוק – אשר זכאים לפיצוי הנזיקי בגין "השנים האבודות". שנית, קצבת השאירים משולמת למערערת בשל עצם פטירתו של המנוח ובהתאם לתנאי עבודתו. לעומת זאת, הפיצוי בתביעה הנזיקית בגין "השנים האבודות", משולם לעיזבון, הבא בנעליו של המנוח, בגין פטירתו כתוצאה מהתאונה. שלישית, באופן קונקרטי, ביחס לחוזה ביטוח, כבענייננו, בית המשפט מצא קושי לומר שאי-ניכוי ההטבה מביא ל"התעשרות" של הניזוק, באופן שאינו מתיישב עם עקרון השבת המצב לקדמותו. מבחינת הניזוק, כספי הביטוח אינם "הטבה" רגילה, אלא משולמים לו תמורת פרמיה ששילם למבטח (המיטיב).

לבסוף אף צוין כי כאשר מופר האיזון הרגיל ב"משולש היחסים" שבין המזיק, הניזוק והמיטיב, קיימת הצדקה בנסיבות מסוימות לכך שהניזוק הוא שייהנה ממצב זה ולא המזיק.