בית הדין הארצי קבע, כי מהתשתית העובדתית, אין למעשה מחלוקת כי המערער נפצע קשה עת נפל מגג בית. אף אין מחלוקת, כי באותה עת בוצעו על הגג עבודות בנייה באמצעות פועלים מטעם הקבלן, ששירותיו נשכרו לצורך כך על ידי בעל הנכס. נסיבות אלה של זמן ומקום שאינן במחלוקת שימשו כחיזוק משמעותי לגרסת המערער בראי בית הדין, לפיה אכן עבד עבור הקבלן וביצע עבודות על הגג אותו יום בהתאם להנחיותיו, שהרי לא נטען שהיו קבלנים נוספים שביצעו עבודה על הגג ועל פני הדברים לא הייתה סיבה למערער להימצא בשטח הבית שנמצא בבעלות פרטית, ככל שלא היה צריך לעבוד שם.

בית הדין הארצי, ראה בעדותו של בעל הנכס, כעד אובייקטיבי, לפיה "ברור" שהבין בזמן אמת שהמערער הוא "עובד של הקבלן", מדברת בעד עצמה, וחיזוק נוסף לכך מצא בית הדין בעובדה שבעל הנכס התעניין בשלומו של המערער גם לאחר חלוף זמן, והקבלן לא השיב לו במענה לכך כי כלל אין מדובר בעובד שלו, אלא שיתף בשלומו של המערער ואף ציין שביקר אותו בבית החולים.

בעל הנכס אף הדגיש שנדרשו שני פועלים לצורך ביצוע העבודה נוכח הצורך להחזיק את לוחות העץ הארוכים משני צדדיהם, והדגיש, כי הקבלן עצמו לא עבד בעבודה הפיזית; בית הדין הסיק מכך שלא די היה בעובד אחד לצורך ביצוע העבודה, ואין חולק שלא היה עובד נוסף מטעם הקבלן מלבד אותו קבלן שהביא את הנפגע והמערער אותה עת. גם במסמכים הרפואיים, החל מדו"ח מד"א וגם בבתי החולים, צוין כדבר מובן מאליו ובאופן ברור כי מדובר בתאונת עבודה.

בהתחשב בעובדות בסיסיות אלה, סבר בית הדין הארצי כי המערער עמד בנטל הבאת הראיות המוטל עליו, יחד עם עדותו בה פירט כי נשכר על ידי הקבלן אותו בוקר לצורך ביצוע עבודת רעפים שתוכננה להימשך כשבועיים, וסוכם ביניהם על שכר עבודה יומי (אותו בסופו של דבר לא קיבל).

לפיכך, החליט בית הדין להעביר את נטל הבאת הראיות לכתפי הבטל"א, לשכנע כי למרות העובדות והנסיבות שלכאורה מדברות בעד עצמן - שהמערער לא היה על גג הבית לצורך עבודה, אלא לצורך אחר. בית הדין קבע, כי המוסד לביטוח לאומי לא עמד בנטל זה.

המוסד בחר שלא להשקיע משאבים של ממש באיתורו של הקבלן, ואף ויתר על זימונו לעדות. בית הדין לא שוכנע שצריך היה לזקוף לחובת המערער את אי זימונו של הקבלן. כאשר המוסד לא הצליח לאתר את דורון במשאביו, קבע בית הדין כי אין זה סביר לצפות כי המערער יצליח בכך.

קביעתה החד-משמעית של הערכאה הקודמת לא נעלמה מעיני בית הדין, לפיה לא נתן אמון בעדותו של המערער. עם זאת ההנמקות שציין לכך בית הדין לא שכנעו את בית הדין הארצי, באופן המקרין בנסיבות העניין על קביעתו כולה.

בית הדין הארצי קבע, כי המערער היה עובד של הקבלן, שאינו "עובד לשעה", ומשכך הכיר בנפילתו כתאונת עבודה. בית הדין הארצי שוכנע כאמור שכן גם אם תקופת העבודה המתוכננת הייתה קצרה; גם אם לדורון לא היה "מפעל" בהיבט הפיזי שכן נתן שירותים באתרי בנייה שונים; וגם אם העדיף לנהל את עסקו באמצעות עובדים הנשכרים לעבודה "פר פרויקט" ואינם עומדים לרשותו דרך קבע, העובדות שהוכחו מלמדות שהתקיימו יחסי עובד-מעסיק, וכן כי התאונה שאירעה תוכר כתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי.

הנה כי כן, גם בנסיבות שבחיי היום יום נדמה כי הן בנות חלוף וארעיות, כל מעורבות של אדם בפרויקט עשויה לגרור עמה סוגיות מורכבות בדיני עבודה, דיני נזיקין ולחשוף קבלנים לתביעות עתק וכרגיל – תכנון, ניהול קפדני, ייעוץ מוקדם, ליווי מקצועי הדוק של נותני שירותים לשם הערכת הסיכונים וגיבוי ביטוחי הולם יכולים בעת צרה להיות קרש ההצלה.