סוגיה חשובה שיש להכיר היא התארכות תקופת ההתיישנות במקרה של נפגעים קטינים. בין אם מדובר על עובר אורח קטין שנפגע בעקבות מפגע הקשור בעבודות הבנייה ובין אם מדובר על עובד קטין שמגיש תביעה מכוח חבות מעבידים. במצבים אלה מרוץ ההתיישנות יחל רק מרגע שמלאו לקטין 18 שנה ועד הגיעו לגיל 25 (שבע שנים). לדוגמה: ייתכן בהחלט מצב שבו ילד בן 10 שנפגע בסביבה של אתר בנייה יגיש את תביעתו לפיצוי גם עד 15 שנים לאחר מכן.

האם יש השלכות להגשה מאוחרת בתוך תקופת ההתיישנות?

במסגרת תביעות רכוש המבוטח מתחייב להגיש את תביעתו בתוך תקופת ההתיישנות ואפילו ביומה האחרון. בפרקטיקה כמובן שזה לא מקובל להמתין לדקה ה-90.

עם קרות האירוע חלה על המבוטח החובה להודיע למבטחת על התרחשותו, ולאפשר לה לבחון את הנזקים בזמן אמת ע"י מומחים מטעמה. כל איחור בהודעה יכול לגרור השלכות לגבי אופן התייחסותה של המבטחת, יכולתה לאמוד את הנזק בזמן אמת, מניעת זכותה לבחון את אחריותה, העלאת חשדות לגבי מהימנות התובע והתביעה וכדומה.

במידה שהמבוטח לא ימסור את ההודעה אלא רק כעבור זמן, חברת הביטוח תוכל להעלות טענות שונות מצדה. בעיקר טענות שנוגעות לאפשרות למזעור נזקים או לזכות שלה (שנפגעה) לתעד את המקרה בזמן אמת, להיווכח לגבי תוצאותיו ולבחון אפשרויות פעולה בהתאם לנסיבות.

דוגמה: קבלן פונה לחברת הביטוח בתביעה מכוח פרק הרכוש וטוען שלפני כשנה נגרם לו נזק באתר שהביא אותו עד היום להוצאות של כמיליון שקלים, עליהן הוא רוצה לקבל כיסוי במסגרת הפוליסה. חברת הביטוח יכולה לטעון שאם הקבלן היה מערב אותה בזמן אמת, אזי היא יכולה הייתה לנהל זאת באופן שבו הוצאות התיקון שהיא נושאת בהן יהיו פחותים באופן ניכר. הפער הלא מבוטל בין הודעה מיידית להודעה מאוחרת יכול להיות עילה משמעותית למחלוקת בין המבוטח למבטחת.

ההמלצה החד-משמעית בנוגע להגשת תביעות מסוג זה היא שלא "לנצל" את תקופת ההתיישנות ולחשוב שיש לכם "זמן לגבש את התביעה". ההתיישנות היא לא "כלי משפטי" והישענות עליה עלולה להתברר כטעות שאף יכולה להעלות חרס בידי המבוטחים (בלשון המעטה).