בית המשפט קבע כי אין יסוד לטענת התובע כי הייתה מוטלת על מעסיקתו החובה לבטחו בביטוח אובדן כושר עבודה.

השילוב בין הוראות ההסכם הקיבוצי (וצו ההרחבה) והוראות חוק עובדים זרים, מוביל למסקנה ברורה לפיה מעסיק עובד זר לא חייב לבטח אותו בביטוח פנסיוני כלשהו, ומכאן מתחייבת גם המסקנה שאינו חייב לרכוש עבורו ביטוח אובדן כושר עבודה, שברגיל הוא אחד ממרכיביו של הביטוח הפנסיוני.

גם מעסיק שיבקש לרכוש עבור עובדו ביטוח אובדן כושר עבודה בנוסף להפקדות לפיקדון לא יוכל לעשות זאת, מן הטעם הפשוט שאין כיום שום חברת ביטוח או חברה אחרת המנהלת קרנות פנסיה המוכרת ביטוחי אובדן כושר עבודה לעובדים זרים.

יחד עם זאת, בית המשפט מתח ביקורת על המצב הקיים וקבע כי מצב הדברים הנוכחי, לפיו פועלים זרים המגיעים ארצה, בשונה מפועלים ישראלים, אינם זכאים לכל פיצוי בכל מקרה שבו חלו במהלך עבודתם במחלה שאינה מוכרת כתאונת עבודה, אינו משביע רצון, וזאת בלשון המעטה.

בית המשפט קבע כי נכון יעשה המחוקק אם יפעל לתיקון ההפליה והעוול במצב דברים זה, בדרך של הקמת ביטוח ממשלתי לאובדן כושר עבודה לעובדים זרים, או לכל הפחות בדרך של יצירת ביטוח הדדי שיינתן מענה ולו חלקי, ובמיוחד למקרים שאינם מכוסים ע"י הביטוח הלאומי, באופן שייצור את השוויון הנדרש בזכויות בין עובדים זרים וישראלים.

נציין כי סוגיה דומה לכך נדונה בהליך שבו יוצג מעסיק על ידי משרדנו כאשר העובד היה פלסטינאי ומקום העיסוק היה בשטחי יהודה ושומרון, כאשר חברות ביטוח סירבו לבטח עובדים מסוגו. פועל יוצא של הליך זה שבו הסתיימה התביעה כשידיו של העובד על התחתונה היה מנגנון שיזמה המדינה להפקדת תגמולים לעובדים אלו לקרן שמתוכה יוכלו במידת הצורך להיפרע.

הנה כי כן, העסקת עובדים לא ישראלים מעורר קשיים ושאלות, הן בהיבט של דיני עבודה והן בהיבטי הביטוח. מאחר שאירוע אובדן כושר עבודה הוא עם פוטנציאל נזק וסיכון גבוה מאוד למעסיק מוטב לבחון העסקת עובדים אלו ואופן העסקתם.