בית המשפט העליון עושה צעד נוסף לטובת מבוטחים והפעם בפרשנות פוליסת ביטוח קבלנים

בחודש יוני 2017 ניתן פסק דין בבית המשפט העליון (כב' השופטים ח' מלצר, צ' זילברטל ונ' הנדל) בערעורה של כלל חברה לביטוח בע"מ ('כלל'), כנגד ב.י.מ חברה לבניה בע"מ ('המבוטחת') ובו נדחתה טענה של חברת ביטוח ולפיה, הנזקים נשוא אותו עניין מוחרגים בשל הסרה או החלשה של תמיכת הקרקע, תוך אימוץ כללים פרשניים המיטיבים עם מבוטחים.
עובדות המקרה:
המבוטחת היא חברת בניה, אשר זכתה במכרז של משרד הבינוי והשיכון לרכישה ולבניה של 30 יחידות דיור ובמסגרת זו, חתמה על הסכם פרוגרמה עם משרד השיכון והסכם פיתוח עם מינהל מקרקעי ישראל. כלל היא חברת הביטוח שביטחה את ב.י.מ בביטוח מסוג "כל הסיכונים" באשר לביצוע הפרויקט.
ההליכים בין הצדדים החלו בעקבות נזקים שנגרמו למבוטחת ב-6 בנייני מגורים, כתוצאה מגלישת הקרקע שהתרחשה באתר בו ביצעה פרויקט ('האירוע').
שתי הסוגיות העיקריות שנבחנו בבית המשפט העליון – אופן חלוקת האחריות במסגרת האירוע בין המבוטחת לבין גורמים נוספים וכן שאלת תחולתה של פוליסת הביטוח של כלל ושיעורה.

פסק הדין נשוא הערעור:  בעניין חלוקת האחריות, קבע בית המשפט המחוזי שעל פסק דינו הוגש הערעור, כי האירוע משקף מצב של מספר מעוולים, שגרמו לנזק אחד, אשר מבחינה פיזית לא ניתן לחלק אותו. עם זאת נקבע, כי מידת התרומה של כל אחד מהמעוולים השונים לנזק אכן ניתנת לכימות מבחינה רעיונית ולכן, כל אחד מהמעוולים חב בפיצוי בהתאם למידת תרומתו להתהוות הנזק.
בית המשפט המחוזי הוסיף, כי בתקופה הרלבנטית לאירוע, המבוטחת בוטחה בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות, לרבות כיסוי עבור נזקי צד שלישי.
בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של כלל, לפיה הנזקים שנגרמו מוחרגים מפוליסת הביטוח הסטנדרטית, שכן מדובר בנזק שנגרם על ידי הסרה או החלשה של תמיכת הקרקע במורד המדרון. נקבע, כי פרשנות כלל אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם מטרת הפוליסה וקיומה, מאחר שהיא מרוקנת, למעשה, את הפוליסה מתוכן, שכן מרבית העבודות הקבלניות מתחילות בחפירה בקרקע.

הדיון בערעור: בית המשפט העליון קבע, כי במקרה זה, הנזק שנגרם בשל הפרת חובות הזהירות ע"י המעוולים הוא אחד, וכל אחד מהם נטל חלק באירועים שהובילו להתרחשות גלישת הקרקע, באופן שאינו ניתן לחלוקה ולייחוס נפרד למי מהם.
בית המשפט העליון הדגיש, כי האחריות על מעוולים במשותף מוטלת ביחד ולחוד, ובפרט מקום בו אחד מהמעוולים אינו סולבנטי, אזי הנזק "מתגלגל" לפתח אחד המעוולים ולא לפתח הניזוק. במקרה זה אין מקום לסטייה מהכלל מאחר שהתנהלות כל המעוולים הייתה נגועה בהתרשלות ובאשם, וכן מכיוון שקשה להגדיר מי מהם מהווה מעוול שהינו משני באופן מובהק.  בהעדר טעמים מבוררים לכך, ובהעדר הנמקה ממשית המצדיקה חריגה מן הכלל, נקבע, כי יש לחייב את כל המעוולים באחריות "ביחד ולחוד".
עוד הוסיף, כי בחינת אחריותם היחסית של המעוולים במישור היחסים בינם לבין עצמם נעשית על פי הצדק והיושר ומידת אשמתם המוסרית של המעורבים.
בסוגיה הנוגעת לכיסוי הביטוחי נקבע, כי במקרה הנדון, אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע לעצם קיומה של פוליסת הביטוח, הכוללת אף אחריות כלפי צד ג', כמו גם באשר לתחולת הפוליסה על נסיבות העניין. עם זאת, מאחר שבית המשפט המחוזי לא התייחס באופן מפורש לסוגיית גבול האחריות המכוסה בפוליסה הביטוח מצא בית המשפט העליון, כי יש מקום להתערב בכך.
בהקשר זה, בית המשפט העליון ציין, כי יש לפרש פוליסות ביטוח לפי אומד דעת הצדדים, כפי שמשתמע מתוך הפוליסה ומנסיבות העניין וכאשר לא ניתן להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית של החוזה – יש לקבוע את התכלית העסקית של החוזה ע"פ תכליתו האובייקטיבית, שתיבחן בהתאם לאומד דעת צדדים "סבירים והוגנים". באותו עניין ומאחר שכלל ביטוח לא הציגה את נוסח פוליסת הביטוח המלא בפני בית המשפט, פירש בית המשפט העליון את הכיסוי לאור בחינת חובותיו החוקיות של המבוטח ובמקרה הזה חברת הבניה שזכתה במכרז של משרד הבינוי והשיכון.
לאור זאת ומאחר שדרישותיו של משרד הבינוי לשם ביצוע עבודות קבלניות כוללות קיום פוליסת ביטוח, הכוללת פרק צד ג' באחריות מוגבלת לסך של 500,000-450,000 ₪ זה היה גם האופן בו מצא לנכון בית המשפט העליון לפרש את חוזה הביטוח בין הצדדים. לאותה מסקנה נקבע בפסק הדין, ניתן להגיע גם משילובם של שני עקרונות פרשניים נוספים שטרם אומצו בהלכה הפסוקה ואשר שאובים מן המשפט האמריקאי: כלל הציפיות הסבירות של המבוטח, ואמת הפרשנות הבוחנת את גובה הפרמיה ששולמה (ככל שהפרמיה גבוהה יותר מהמקובל כך הנטייה לייחס זאת לכיסוי רחב יותר). לאור כל אלו הועמד גבול האחריות של כלל ביטוח על סך של 480,000 ₪. 

​